החלטה בתיק ע"א 52351-06-11

כללי

1.         בפניי בקשת המערערת (הנתבעת בבית משפט קמא) לעכב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיאה, השופט ראובן שמיע) ביום כו אייר תשע"א (30.5.11) בת.א.  14323/08 (להלן - "פסק הדין"), שבו חייב בית המשפט את הנתבעת (המערערת) לשלם לתובעת (המשיבה) סכומי כסף, המפורטים לאורך פסק הדין.

2.         על פי הנאמר בבקשת עיכוב הביצוע, שהוגשה על ידי ב"כ המבקשת, עו"ד בן לאלו, "פסק הדין מחייב את המבקשת בתשלומי כסף שונים למשיבה בסכום המסתכם - לטענת המשיבה - בסך של 75,306 ש"ח".

3.         הסכומים הללו נפסקו במסגרת ראשי נזק שונים בתביעת ליקויי בנייה שהגישה התובעת (המשיבה), נגד הנתבעת, שהיא חברה קבלנית, שמכרה לה את הדירה ברח' נחמה ליבוביץ 6, ירושלים (להלן - "הדירה"), על פי הסכם מכר מיום 2.12.01.

תמצית טיעוני הצדדים

4.         המבקשת טוענת בבקשתה לעיכוב ביצוע, מיום 7.7.11, וזאת, בעקבות דברים שנכללו בהודעת ערעור שהגישה, ביום 30.6.11, כי שגה בית משפט קמא בנקודות אלה (אותן אציג, בתמצית, ולצידן אעריך, באופן כללי, את סיכויי הערעור ביחס אליהן):

א.        סך 16,000 ש"ח חויבה הנתבעת, בגין רטיבות הדירה, שמקורה בגינה הציבורית (סעיף 25 לפסק הדין).

טענת המערערת היא כי לא הוכח על ידי המומחה מטעם בית המשפט מי אחראי לרטיבות זו (שכן גם התובעת ביצעה עבודת בנייה באותו מקום).

לעניין זה, אינני יכול לומר כי טענות המערערת מופרכות, שכן המומחה אמר שעל בית המשפט להכריע בשאלה מי גרם לרטיבות, לאור המחלוקת העובדתית שבין הצדדים, שבה לא הכריע המומחה.אולם, הצדדים הסתפקו בהגשת תצהירים, ללא חקירות. לכן, יש טעם בטענת המערערת כי על המשיבה היה להוכיח את טענתה, וזו לא הוכחה כדבעי. אישור בכתב של המומחה, המהנדס, מר הרי פישמן, שלא בדרך תצהיר או חוות דעת, הוא בגדר עדות שמיעה. גם טענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שזקף לחובת המערערת את אי חקירת מר פישמן, כאשר דבריו לא נכללו בתצהיר, יש בה ממש, שכן עול הראיה, בנקודה זו, כמו בכל תביעה שהיא, מוטל על התובעת (המשיבה).

ב.         אין חולק כי עלות התיקונים שהוכחו, הוא 17,300 ש"ח; המחלוקת בערכאה הראשונה הייתה האם התיקונים יבוצעו על ידי הקבלן, או שהתשלום יהיה על פי עלות קבלן, דהיינו: הסכום הנ"ל, או יש להוסיף לסכום הנ"ל 35% עבור קבלן חיצוני. בית משפט קמא (סעיפים 26-28 לפסק הדיו) קיבל את עמדת התובעת, כי הנתבעת לא תיקנה את הליקויים ואין לדרוש להמתין לתיקונים של הקבלן, ולכן, חייב את המערערת באותם 35%.

המערערת טוענת כי הייתה מוכנה כל העת לתקן, והעלתה דברים אלה בתצהירה, ואילו המשיבה לא העלתה הנושא בתצהירה.

גם בעניין זה, יש ממש בטענה זו של המערערת.

ג.         בית משפט קמא חייב את המערערת בפיצוי של 4,700 ש"ח בגין עוגמת נפש (סעיף 31 לפסק הדין).

על כך, מלינה המערערת, בטענה, כי אם יתקבלו טענותיה הקודמות, אין לחייבה בעוגמת נפש של התובעת.

אינני רואה סיכוי רב לקבלת טענה זו, שכן עוגמת הנפש נגרמה מעצם הליקויים. מכל מקום, אם היה הערעור מוגש בנקודה זו בלבד, לא הייתי נענה לבקשה לעיכוב ביצוע כלל ועיקר.

5.         בנימוקי הערעור מופיעים נושאים נוספים, ובהם חיוב המערערת בהוצאות מומחים, אגרת תביעה ושכ"ט עו"ד (סעיפים 40-44 להודעת הערעור).

            טוב עשה ב"כ המערערת, עו"ד בן לאלו, שלא חזר על נימוקים אלה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, שכן בנושאים אלה, ברוב רובם של המקרים בית המשפט אינו מתערב, בערעור עצמו, וממילא, אין הם בגדר עילה מספקת לעיכוב ביצוע.

6.         בבקשה לעיכוב ביצוע מציין ב"כ המבקשת כי הוא ער לכללים, ולכן, בנוסף לסיכויי ההצלחה בערעור, שאליהם התייחסתי לעיל, מבסס ב"כ המבקשת את בקשתו לעיכוב ביצוע בנימוק השני המקובל בפסיקה ובספרות, לפיו אם תזכה המערערת בערעור, לאחר שפסק הדין כבר בוצע, והיא שילמה את מלוא סכום פסק הדין למשיבה, יהיה זה מן הנמנע או קשה למשיבה להחזיר לה את הסכום (סעיף 4 לבקשת עיכוב הביצוע).

7.         לטענת המערערת, יקשה עליה להחזיר את המצב לקדמותו, אם תשלם את מלוא סכום פסק הדין, שכן המשיבה במצב כלכלי שאינו מאפשר לה להחזיר את הכספים, אם המערערת תזכה בערעורה.